"ישיבת צוות, 9:00 בבוקר. אריאל, ראש הצוות שלנו, פותח את הישיבה ומתחיל לדבר. כמו שאני מכיר אותו, הוא יתחיל לנאום עכשיו בלי כמעט לקחת אוויר.
אני מרגיש איך זה מתחיל לקרות לי. אני נע בעצבנות בכסא ומתחיל לתכנן את מה שרוצה לומר.
מחכה שאריאל יסיים את דבריו אבל לצערי הוא שוב מאריך.
אין לי סבלנות ואני מנסה להתאפק אבל אחרי כמה דקות, לא מצליח. אני חייב לומר את דבריי וקשה לי לחכות. אני שוב מוצא את עצמי מתפרץ לדבריו.
כבר אמרו לי כמה פעמים שאני חייב להתאפק ולתת לאחרים לסיים את דבריהם אבל משהו בי לא מאפשר לזה לקרות."
מכירים את המצב שאנו משוחחים עם בן הזוג, קשה לנו להתאפק ואנו מתפרצים לדבריו?
מכירים את המצב שבו אנו יושבים עם הילד שלנו על הכנת שיעורי הבית ואנו מאיצים בו למהר ולסיים את השיעורים?
מכירים את המצב שבו מישהו מאחר ואנו "על קוצים"?
חוסר סבלנות. כמה זה פוגע לנו ביחסים ובתקשורת עם הסביבה שלנו.
אנו כועסים, מתעצבנים, מתפרצים ומגיבים בתוקפנות כשיש פער בין הקצב שלנו לקצב של מה שקורה סביבנו- אנשים או מצבים.
היכולת לשאת את הפער הזה נמצאת על רצף, בו בקצה האחד אנשים מאד סבלניים, שלווים , בדרך כלל עם טמפרמנט רגוע ובקצה השני אנשים חסרי סבלנות באופן קיצוני ואימפולסיביים.
לעתים האימפולסיביות היא על רקע אורגני, כמו הפרעת קשב אבל בהרבה מקרים הקושי להתאפק ולהיות סבלניים נובע מסיבות אחרות.
" אני מרגיש לחץ פנימי כשאני בשיחה או כשמחכה שמשהו יקרה. מן עצבנות פנימית כזו שאני מכיר בעצמי הרבה מאד שנים ושקשה לי להשתלט עליה. אני חסר שקט ודואג שלא יתנו לי לדבר ולהביע את דעותיי. ממש לא מעניין אותי לשמוע עכשיו נאומים ארוכים על הרבעון הקרוב. יש לי כל כך הרבה משימות ודברים לעשות ובעיקר חשוב לי להשמיע!
אני מקווה ומצפה שמנהל הצוות ינהג הפעם באופן שונה אבל מתאכזב כשזה לא קורה ושוב ההסטוריה חוזרת והוא מדבר ומדבר.
הרבה פעמים לפני הישיבה אני מתכנן מה אני רוצה לומר. הישיבה מתחילה, מנהל הצוות מתחיל עם הנאום שלו ואני שוב חושש שלא יישמע קולי ושלא תינתן לי ההזדמנות לדבר, להראות לכולם מה אני שווה ולגרום להם להעריך אותי.
בסופו של דבר קורה בדיוק ההפך: כועסים עלי מפני שאני מתפרץ, לא אוהבים לשוחח איתי כי מרגישים שאני לא באמת מקשיב וחווים אותי בווליום גבוה ומאיים. התסכול והכעס על עצמי רק הולך וגדל."
"דרושה הרבה סבלנות כדי ללמוד סבלנות- " סטניסלב יז'ילץ
לא פשוט לפתח סבלנות.
מדובר בסטייט אוף מיינד, במצב הנפשי שלנו.
היכולת להשתהות, להכיל, לקבל ולהתמיד.
איך תוכלו לפתח סבלנות?
– הציבו לעצמכם מטרה ריאלית.
קבלו את העובדה שלא תמיד תהיו סבלניים.
בחרו מקום אחד בחיים שלכם שבו אתם רוצים להתאמן- ישיבת הצוות עם הבוס, הכנת שיעורי הבית עם הילד, השיחה היומית עם בן הזוג.
התחילו מהמקום היותר קל עבורכם, מקום שקל לכם יותר לדמיין את עצמכם מצליחים.
– אחת הסיבות לחוסר הסבלנות היא הציפיות שמתנגשות עם המציאות.
כמו הציפייה שהמנהל לא ידבר כל כך הרבה או הציפייה שהילדים יסיימו את שיעורי הבית במהרה ובלי בעיות. ציפיות לא ריאליות אשר מתסכלות בכל פעם מחדש.
שבו עם עצמכם ובחנו את הסיטואציה שבחרתם להתמקד בה:
מה הציפיות שלכם? מה אתם מאד רוצים שיקרה?
שאלו את עצמכם: האם הציפיות שלי הן ציפיות ריאליות? האם התגשמותם היא בשליטתי?
מאחר ואין לכם שליטה על האחר, הדרך היחידה לקצר את הסבל שלכם היא לקבל את המצב.
– הקושי לקבל את המצב נובע פעמים רבות מלחץ ומתח פנימי מתמשך.
מה יכולה להיות הדרך שלכם להרגיע את הנפש?
יש אנשים שכניסה למרחב פנימי של שקט עוזרת להם להוריד הילוך ויש כאלה שדווקא תנועה, ספורט ומוזיקה עושים את העבודה.
– הקושי לקבל את מה שיש, את הסביבה ואת האחר, משקף הרבה פעמים את חוסר הסבלנות וחוסר הקבלה שלנו את עצמנו.
עד כמה אנו לא מקבלים את המגבלות והחולשות של עצמנו ועסוקים בהאשמה עצמית ובביקורת אינסופית.
אדם חסר סבלנות הוא כמו אדם קצר נשימה. אין לו אויר לנשום כי הכל מכווץ.
אדם שמקבל את עצמו כפי שהוא, מסוגל להכיל את האחר ביתר קלות ובלי מאמץ, גם אם האחר שונה ממנו.
כשבפנים יש זרימה- יש יותר הכלה וקבלה של האחר.
מה אתם לא אוהבים בעצמכם ורוצים לשנות?
באיזה תחומים אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב מבקרים ומאשימים את עצמכם?
איך חוסר הקבלה והביקורת שלכם כלפי עצמכם משפיעים על חייכם?
חוסר הסבלנות לעולם מסביבכם הוא תמרור שמזמין אתכם לעבודה על עצמכם.
– חוסר הסבלנות יוצא החוצה "במלוא הדרו" במיוחד ביחסים עם האנשים הקרובים לנו.
לילך, אמא של יונתן בן ה- 10 מספרת:
" כל יום, כשיונתן חוזר מבית הספר אני מרגישה איך חוסר השקט מתחיל להשתלט עלי. רק מלדמיין את התסריט הקבוע של הישיבה יחד איתו על שיעורי הבית מכניס אותי ללחץ. הוא כל כך איטי שאין לי סבלנות. הוא מתמרח, קם, סוגר את המחברת ופותח אותה, בוהה באוויר ולעתים סתם מספר בדיחה.
עוד כמה זמן זה ייקח לו?? למי יש כוח? נו כבר.. שיסיים.
ואז מתחילים לשבת יחד ושוב זה קורה.
אני דוחקת, אני צועקת, אני כועסת ואין לי סבלנות !!! "
אם אתם יודעים שאתם מגיבים בחוסר סבלנות בסיטואציה מסויימת, למשל עם הילדים, שבו עם עצמכם והכינו את עצמכם לסיטואציה:
מה בד"כ קורה לכם?
מה גורם לכם להיות חסרי סבלנות?
מה יעזור לכם להיות יותר סבלניים באותה סיטואציה ומה התנאים שיגבירו את הסבלנות?
איזה אסטרטגיה כדאי לכם לפתח?
האם הפער בין הקצב שלכם לקצב של ילדכם נובע מקושי כלשהו של הילד? הפרעת קשב, לקות למידה או קושי רגשי כלשהו?
עד כמה קשה לכם לקבל את הקושי שלו? מה הקושי וההתמודדות מוציאים מכם?
כשיש לאדם מגבלה שניתן לראות בעיניים, קל לו יותר להתחבר אליה ולקבל אותה בהבנה.
כשהמגבלה או הקושי בלתי נראים, לעתים קשה לקבל אותם כפי שהם והם מעוררים אכזבה, תסכול וכעס.
נסו לראות את העולם דרך העיניים של הילד שלכם. סביר שהוא אינו מתנהג כך בכוונה להרגיז אתכם אלא זה נובע מהקצב שלו ומהקשיים שלו.
strong>הרבה פעמים ההשגים של ילדינו הופכים להיות חשובים יותר ממערכת היחסים שלנו איתם.
בדקו שוב את מערכת הציפיות והאם היא ברת השגה או שסופה לתסכל אתכם?
במידה וזה המצב , החליטו לשנות את מערכת הציפיות לכזו שמקדמת- למשל, במקום לצפות שתסיימו את כל השיעורים של הילד, החליטו להציב מטרה שאינה ההספק אלא האוירה הטובה ביחד, היחסים עם הילד. להציב את ההרגשה הטובה כמטרה ולא כאמצעי.
לעתים שיתוף הקושי שלכם עם אדם אחר עשוי לסייע.
עצם השיחה מאווררת את התחושה ותאפשר לכם להיות יותר פנויים ומכילים.
והכי חשוב- תאהבו את עצמכם כפי שאתם.
אנשים חסרי סבלנות בדרך כלל ערים לתוצאות של חוסר הסבלנות ולמחירים שהם משלמים ומאשימים את עצמם. לא מקבלים את עצמם.
לפעמים , לקבל את עצמנו בחוסר המושלמות שלנו, זו העבודה האמיתית.