ב -8 השנים האחרונות אני מאמנת אנשים בתחומים שונים בחייהם, אישיים ומקצועיים. אני מאד מאושרת מהזכות שלי ללוות אנשים בתהליכי צמיחה ושינוי בחייהם.
הגעתי לאימון, קואצ'ינג , אחרי דרך שעשיתי גם אני דרך המשולבת בבחירות, התנסויות, התבוננות בעצמי, שינויים, התמקצעות והתפתחות.
התחלתי את דרכי כתלמידה במגמת ערבית בתיכון.
ערבית, אתם שואלים? זו ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
זו הייתה בחירה שנבעה מאלימינציה.. לא הייתי מהריאליים ולא מההומניים והחלטתי לנסות.
בהתחלה היה לי מאד קשה אבל לימודים בחופשת הקיץ באולפן עקיבא בנתניה, אולפן ללימוד ערבית ועברית, גרמו לי להתאהב.
התאהבתי בשפה, בתרבות ובמיונים לחיל מודיעין החלטתי שאני רוצה להדריך. להיות מורה לערבית .
בילדותי, הייתי מהילדות האלה עם לוח וגיר שתמיד שיחקו בלהיות מורה, הייתי מורה מחליפה של מורות בכתה א' כבר בסוף בית הספר היסודי. בנוסף, באתי ממשפחה של אנשים חינוך כך שהבחירה שלי לא הייתה מפתיעה אך שימחה אותי מאד.
למדתי בצבא , באופן מדהים , שוב באולפן עקיבא, אותו מקום בו התאהבתי לראשונה בשפה הערבית. אולפן עקיבא היה מן כור היתוך של ערבים, יהודים, פלסטינאים, תיירים, עולים חדשים. נוצרו קשרי אמת בין בני העמים השונים. קיבוץ של אנשים מכל העולם, שהגיעו לאולפן ממניעים שונים ועם זאת נוצר היחד. הרגשתי זכות גדולה, שליחות והתרגשות גדולה ללמוד שם וללמד צעירים את השפה.
קיבלתי תעודת הוראה ובסיום הצבא היה ברור לי שאם כבר אז כבר, ועל הדרך אמשיך במסלול מקוצר , מיוחד לבנות הקורס שלי ,לתואר ראשון בערבית.
במשך כל אותם שנים עבדתי כמורה ולמען האמת, עם כל האידיאולוגיה שאיתה התחלתי את הדרך לא היה לי קל.
לא קל לעמוד בפני כיתה של מתבגרים.. ללמד, לחנך כתות.. אתם בטח מתארים לעצמכם.
לאורך כל אותם שנים, היה לי ברור שההוראה היא תחנה בדרך. שלא זה הייעוד שלי אבל שהתחנה הזו מקדמת, מלאת רווחים ויש בה מרכיבים שכן מדברים אלי – עבודה עם אנשים , יצירת תקשורת בינאישית, קירוב לבבות בין עמים , מסגרת ברורה, מטרות ואפשרות להתפתח ולהרחיב את סל המיומנויות שלי . בשנים הבאות, למרות שהמשכתי ללמוד, עשיתי שינויים, עבדתי בעוד מקומות כמו מכון לייעוץ ארגוני בו השתלבתי כמנחת קבוצות וההוראה המשיכה לפרנס אותי ולהוות לי רשת בטחון.
מניסיוני כמורה ומעבודתי כמנחת קבוצות במכון התבהר לי דבר אחד באופן חד משמעי: אני רוצה לעבוד עם מבוגרים. לדבר בגובה העיניים עם אנשים כמוני.
תחנה נוספת בדרך הייתה לימודי המשפטים-
תמיד היה לי חלום ללמוד משפטים. אימא שלי עורכת דין והיה לי תמיד ברור שאחרי התואר הראשון בערבית אלמד את התחום.
זה היה נראה לי מרתק, למדתי בתיכון תלמוד, משפט עברי ואכן מיד עם סיום התואר הראשון נרשמתי ללימודי משפטים.
התגשמות החלום.
או כך חשבתי.
הלימודים היו באמת מעניינים מאד אבל אחרי תקופה די קצרה הבנתי באיזה מקום אני נמצאת, מי האנשים שהולכים ללמוד משפטים ואיך ייראו החיים שלי אחרי סיום הלימודים-
הבנתי שעריכת דין היא מקצוע לחוץ, הדורש תחרותיות עצומה, לעתים קרובות דורסנות, פוליטיקה, מאבקים ושאני לא רוצה להיות שם. בסוף שנה א' אחרי סיום תקופת המבחנים, שהיו דווקא מוצלחים מאד, החלטתי לעזוב.
תמיד אמרתי שהדרך שאתה מביא את עצמך לעולם, היא הדרך בה מתייחסים אליך.
כשסיפרתי למשפחתי שאני עוזבת את הלימודים , הגיבוי היה מלא. לא היה לי טוב. משהו היה חסר!
הרגשתי מאד גאה בעצמי שהחלטתי לעזוב.
הרגשתי שאני מקשיבה לעצמי ושאכפת לי מעצמי.
הרגשה נהדרת.
הפסקתי לחפש במכוון ולקחת לי את הזמן שלי להתבשל וללמוד על עצמי, להתנסות בחוויות שונות.
לחיות את החיים.
עברו שנתיים והחלטתי ללמוד ייעוץ חינוכי לתואר שני.
אנשים והתנהגות של אנשים זה הדבר שהכי מעניין אותי בעולם. ידעתי שהייעוץ היא תחנה ושאני רוצה לעבוד כיועצת למבוגרים. לא ידעתי בדיוק במה, איפה ואיך.
הלימודים היו מרתקים. תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית עם התמחות בייעוץ חינוכי.
אחרי התואר הגיעה שנה מאד קשה, שנה בה ידעתי שאני צריכה לשים סוף לעבודתי כמורה. שאני לא מוצאת את מקומי. נקודה. זה לא המקום שלי, זה לא יהיה המקום שלי ואני לא מוכנה להמשיך ולשלם מחירים כדי להיות שם.
עזבתי את ההוראה, שוב באומץ רב והחלטתי שהתחנה הבאה שלי תהיה תחנה שאני אוהבת.
לא עוד פשרות ולא עוד המתנה!
סגרתי פרק בחיי. פרק משמעותי שהתחיל בהתאהבות, באהבה גדולה ונגמר בהבנה שנגמר פרק, שגדלתי ושלא מתאים יותר. הלאה למדרגה הבאה.
התחלתי לעבוד כיועצת המכינה הקדם אקדמית במכללת וינגייט ומאד נהניתי.
עבדתי עם חבר'ה אחרי צבא (בדיוק כמו שרציתי) שהגיעו כדי להשלים בגרויות. סייעתי להם להתמודד עם תקופה מלחיצה בה התמודדו עם חוסר האמונה בעצמם, שינוי הרגלים מכשילים שעיכבו אותם בעבר, קשיי פרנסה, קשיים בארגון חומרי הלימודים ומיומנויות למידה.
אחרי זמן מה התחלתי ללמוד אימון.
את לימודי האימון, קואצ'ינג, התחלתי במקרה אבל אומרים שאין דבר כזה "במקרה".
הלכתי להרצאת מבוא, ממש מזמן עוד כשאף אחד לא ידע מה זה אימון, אפילו למרצה עוד לא היו המלים המדויקות להסביר מה הולך לקרות כאן אבל שוב- התאהבתי!
אחרי שתי הרצאות מבוא ידעתי שזה מה שאני הולכת לעשות. זה היה ברור.
ומאז אני מאמנת אנשים פרטיים ועובדת גם עם ארגונים באחד על אחד וכן באימון בקבוצה, מלמדת אימון בגומא, בית ספר מוביל לאימון וועובדת כסופרויזרית בשיתוף שני בתי ספר לאימון. בדרך עבדתי כיועצת קריירה במכון מוביל להכוונה מקצועית, אדם מילא.
והנה אני כאן, אחרי 8 שנים, מאות מתאמנים ואלפי שעות אימון.
מאוהבת במקצוע שלי.
נהנית.
מסופקת.
שמחה בחלקי.
סקרנית, מעמיקה וממשיכה להתפתח וללמוד.
מדהים להתבונן על הדרך התעסוקתית שעברתי- שתי התאהבויות, שני פרקים בחיי.
הרבה החלטות, בחירות, שינויים, למידה על עצמי, גדילה.
הבחירה המקצועית שלי היום לא הייתה יכולה להתקבל בגיל 20. לא הייתי בשלה. זה לא היה הזמן.
נשמע בנאלי אבל באמת, הייתי צריכה לעבור את הדרך שעברתי כדי ללמוד מה אני אוהבת, מה מתאים לי, מה אני צריכה, מה חשוב לי, על מה אני לא מוכנה לוותר.
היום אני יודעת.
היה שווה!
ומכל הדרך שעברתי אפשר ללמוד כמה דברים חשובים ביותר על בחירת מקצוע ושינוי קריירה-
– שום בחירה שלנו לא קורית סתם. היא יכולה לנבוע מסיבות שונות אך אני מאמינה שכל בחירה שלנו מספרת לנו משהו על עצמנו. הרי כל הבחירות התעסוקתיות שלי כללו עבודה עם אנשים, עבודה שמהותה מתן עזרה במסגרת מוגדרת כדי להשיג מטרות בטווח זמן קצר.
עם זאת, יש בהחלט מהות אחרת באימון. באימון אישי ואימון עסקי נוצרת שותפות והמתאמן מגיע לתהליך מתוך בחירה ולקיחת אחריות מלאה על החיים שלו. אני מלווה אותו תוך מחויבות מלאה, אכפתיות, העצמה ונתינה. החוזה הוא ברור- המפתח הוא אצל המתאמן. לו יש את הכוח ואני מסייעת לו לגלות את הכוח שלו, למקסם אותו לכלל הצלחה ומימוש המטרות.
כשאתם מתבוננים על הבחירות שבחרתם במהלך השנים- מה היו הסיבות לבחירה?
מה היו הגורמים המשפיעים על הבחירה?
עד כמה הבחירה נבעה מנטיות אישיות שלכם והושפעה מגורמים נוספים כמו מקצועות במשפחה (העץ המשפחתי), לחצים סביבתיים, ציפיות ועוד..?
מה הנטיות הבולטות שלכם? לאיזה מקומות אתם נמשכים יותר?
כשאתם מתבוננים בבחירות התעסוקתיות שלי החל מבחירת מגמה בתיכון, תפקיד בצבא ועוד..
האם אתם מוצאים אלמנטים משותפים? מהם?
– יש אנשים שמגיל צעיר יודעים מה ייעודם במדויק ויש רבים שאינם יודעים ובמהלך השנים מתבהרת התמונה. הציפייה שנדע ומהר מה אנו רוצים לעשות, עשויה להלחיץ ולהכשיל. לעתים עלינו לעבור דרך כדי להגיע למקום בהיר כדי לדעת. לעתים עלינו לעבור תחנות בדרך. יש אנשים שבמהלך השנים משנים את הכיוון לגמרי, יש כאלה שמרחיבים את המיומנויות שלהם, יש כאלה שדווקא מתגבשים ומתמקדים ותוך כדי תנועה מוותרים על היבטים שונים בעבודה שלהם.
מה שברור- זה לגמרי בסדר לא לדעת.
זה לגמרי בסדר להתחיל דרך ואח"כ לשנות אותה בהתאם להתפתחותנו. אנשים מעצם קיומם מתפתחים. מי שהיינו בגיל 20 זה לא מי שאנו היום ואך טבעי, שתוך כדי השנים נגלה בעצמנו צדדים חדשים, נמקד את העדפותינו.
כמו במקרה שלי, הייעוד שלי, האימון, עדיין לא היה קיים ומעוצב כמקצוע, כפי שהוא היום. מקצועות משתנים ומתפתחים ולכן, אנו אומנם בוחרים מקצוע אך במהלך השנים נוכל לשנות, להתפתח, להרחיב ולהתמקצע בתחומים נוספים, שונים לחלוטין או משלימים.
למרות שלא תמיד יעודנו בהיר לנו כבר בגיל צעיר, ניתן לזהות נטיות בולטות.
כפי שסיפרתי, הדרכת אנשים טבועה בי מילדות. לי היה לי ברור עוד לפני הצבא שעבודה במקום אחד, ללא תנועה, פסיבית ושאינה כוללת עבודה עם אנשים, אינה מתאימה לי.עדיין לא ידעתי לקרוא בשם למה שאני שואפת, אך נטיות ליבי היו מובחנות.
הכי חשוב, שמכל התנסות שלנו נלמד. נבין מה אנו אוהבים במה שאנו עושים ומה אנו פחות אוהבים. במה אנו חזקים יותר ובמה פחות. מה אנו רוצים לקחת איתנו לעיסוק הבא ומה לא. כל מדרגה בדרך חשובה אם נשכיל להבין מה היה לנו כאן ולאן אנו רוצים להמשיך.
אני מאמנת אישית ועסקית. מצאתי את ייעודי.
ואני אשמח ללוות אתכם כדי להגיע בדיוק לאן שאתם רוצים להגיע.
מוקדש לכל אלה שמצאו. לכל המחפשים. לכל אלה שבדרך.