12 בצהריים, הטלפון מצלצל והמספר של בית הספר על הצג.
מחסירים פעימה, לוקחים אויר ועונים.
" הבן שלך הרביץ ועליך לבוא לבית הספר"
בדרך לבית הספר מחשבות רבות מתרוצצות בראשך: " לא נעים מבית הספר", " ממש לא נעים מהילד השני", " אולי הבן שלי הגן על עצמו?", " איך זה קרה לו שוב?" , " מה יהיה? "
ילדים הם כחומר ביד היוצר.
מרגע לידתם יש לנו, ההורים, השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם והתנהגותם.
ככל שילדינו גדלים כך גדלה אחריותם האישית לחייהם ועם זאת, כהורים, עלינו לעולם לבחון את האחריות שלנו.
אחריות ממקום של צמיחה והתפתחות ולא ממקום של אשמה וכעס על עצמנו.
אלימות היא ביטוי פוגעני, בין אם הוא מילולי או פיזי.
זו פריצת גבולות שמזמנת לנו, ההורים, את ההזדמנות לבחון איזה מן הורים אנו בנוגע לגבולות?
עד כמה אנו מציבים גבולות? מה זה גבול בשבילנו? איך זה בשבילנו להציב גבולות? איך אנו מרגישים כשאנו מציבים גבולות?
יש הורים שמציבים גבולות ויש הורים שמתקשים בכך.
יש הורים שמציבים גבולות בנוקשות ויש הורים שמציבים גבולות באסרטיביות.
יש הורים שמתכוונים להציב גבולות אבל בפועל זה לא קורה או קורה מדי פעם.
יש הורים שמפחדים להציב גבולות, שעבורם גבול הוא דבר בלתי נסבל שמייצר ריחוק בקשר עם הילד.
יש אנשים שאין להם גבולות גם עם עצמם.
יש כאלה שכל כולם גבול אחד גדול.
כהורים עלינו לבחור את הגבולות שלנו, להתמקד במה שחשוב ועליו לא לוותר.
גבול יש להציג באופן ברור, שלא משתמע לשני פנים ולדאוג לקיימו באופן עקבי.
כאשר מתקיים פער בין המלים שאנו אומרים לבין המעשים, ילדינו לומדים שלא להאמין למלים שלנו.
אז מתי אנו מוותרים לילדים שלנו ואיננו מציבים גבול?
אולי זה קורה כאשר הם "רק" אלימים מילולית וזה לא נראה לנו נורא?
אולי כשזה קורה בפעם הראשונה?
אולי כשאנו חושבים שהשני התחיל?
אולי היה לו יום קשה היום?
אולי כשאנו חושבים שהמורה אשמה?
אולי אנו לא רוצים להתעמת ומעדיפים להתחמק?
אלימות אף פעם לא מתחילה בגדול.
זה מתחיל בקטן, בפעם הראשונה, ובמשך הזמן התגובות נהיות יותר ויותר אלימות וקיצוניות.
כאשר אנו נמנעים מלהציב גבול ולשמור עליו, אנו מעבירים מסר (אם גם לא התכוונו) שזה מקובל ושזה בסדר וכדור השלג להתגלגל.. לגדול.. להתעצם.
אי אפשר להתמודד עם משהו כשלא מכירים בו.
לעתים קשה לנו, ההורים, לקבל את העובדה שהבן שלנו, החמוד, פוגע באחרים ומתנהג באלימות.
אנו מרגישים בושה, מרגישים אשמה.
יש אנשים שחלק מהדרך שלהם להתמודד היא להקטין את הבעיה, " להחליק" ולהגיב ב- "לא נורא"," יהיה בסדר", להגן על הילדים מהתגובות הכועסות של הסביבה.
אומרים למורה שזה לא הבן שלהם, שזה לא בעיה, שזה חד פעמי, מאשימים ובעצם לא מתמודדים עם הבעיה. הילד מקבל עונש וההורים לא מגבים. לא נותנים לילד להתמודד עם התוצאות הטבעיות של מעשיו.
הבריון החלש
אלימות ובריונות מבטאים חולשה.
אדם שמרגיש חזק, מתמודד, מוצא דרכים מקדמות להתמודד עם מצב לא נוח או לא נעים.
אדם שמרגיש חלש, אינו מוצא בעצמו את הכוחות להתמודד ומתפרץ.
אנו, ההורים, מהווים מודל לילדינו.
בכל רגע ורגע ילדינו לומדים על העולם ועל עצמם דרכנו.
עד כמה אנו מטפחים בילדינו את תחושהת המסוגלות? מעצימים? מחזקים בעקביות?
עד כמה אנו מאמינים שהם יכולים? מה אנו משדרים להם? מה אומרים? איך אנו מתנהגים אליהם?
כשאנו מתוסכלים או כועסים , האם אנו צועקים , חלשים וחסרי אונים או אולי נוהגים באיפוק, נחושים וחזקים. איזה מן הורים אנחנו? מה הסרט שהילדים רואים בבית דרכנו ואיתנו?
טיפול שורש
אלימות מבטאת קושי.
ההתנהגות היא ביטוי של מה שקורה בפנים- עצב , כעס, תסכול.
חשוב לתת מקום לאותם רגשות, להבין מה בעצם הילד מרגיש, מה קורה לו שנייה לפני שהוא מרביץ, מה בתוכו גורם לו להרגיש שהוא לא מסוגל.
חשוב למצוא את המקום בו הילד ירגיש בטוח לשתף בתחושות שלו ולסייע לו לבנות ביחד עצמי חזק ומתמודד.
עד כמה אנו , ההורים, בכלל מדברים עם הילד שאו שעסוקים רק במשימות פעולה יומיומיות?
כמה מקום אנו נותנים בכלל לביטוי רגשות?
האם הילד שלנו מרגיש נוח לשוחח איתנו או שאנו, " באוטומט", מטיפים ומרצים וכמעט לא מדברים?
יש ילדים שיגידו שווה להיות אלים כי זוכים להתייחסות וכשהכול טוב לא תמיד רואים אותם.
האם אתם רואים את הילדים שלכם באמת?
האם הם מרגישים אהובים, מוערכים ומקבלים את מלוא תשומת הלב לה הם זקוקים?
האם הם יודעים שיש להם כתובת במקרה של צרה? האם יודעים שתמיד נהיה להם לעזרה?
להיות שותפים
לפעמים נכון לבקש עזרה מגורם שלישי שאינו מעורב.
מישהו שיכול להכיל, להתבונן, לאפשר, למקד, ללמד, לכוון ולהיות בשבילנו ובשביל הילד שלנו. ב
קשה העזרה אינה משחררת מאחריות.
עלינו לעבוד בשיתוף פעולה, להיות מעורבים, להיות חלק. לעבוד עם המערכת ולרתום את הצוות לעבודה משותפת, חיובית ומקדמת.
אם פונים לטיפול- לא שולחים את הילד לטיפול. אנו חלק מהעניין. הוא לא מקולקל ואחרים מתקנים אותו. עלינו להיות הורים שותפים ומשמעותיים בתהליך. ולא לוותר.
העבודה שלנו ההורים היא חשובה ביותר!
להתבונן לעומק ולבחון את כל אותן השאלות ששאלנו במאמר: איזה הורים אנחנו? מה אנו עושים שעובד ומה לא עובד? איפה אנו היום ואיפה אנו רוצים להיות? מה עלינו לשנות? ועוד?
פנייה למאמן אישי מיומן ומנוסה תסייע לעשות סדר, לבחון את המקום בו אנו נמצאים היום ולבנות ביחד את החזון ההורי שלנו.
אימון אישי להורים, קואצ'ינג, הוא תהליך מעצים בו נברר מה חשוב לנו ועל מה אנו לא מוכנים לוותר,
נתבונן על ההורים שאנו ונבחן איזה הורים אנו רוצים להיות,
נתמודד עם הקשיים ועם הדילמות, נסגל לעצמנו הרגלים מקדמים ונטפח את מערכות היחסים במשפחה.
ייתכן והתהליך לא תמיד יהיה קל, אז זה יהיה הדבר המשמעותי ביותר שנוכל לעשות למען משפחתנו.