בתכם בת ה-15, נכנסת הביתה אחרי בית הספר ומשהו מבצבץ על הגבה השמאלית שלה. אתם מתקרבים ומגלים עגיל בגודל לא קטן. פירסינג. אחרי ההלם הראשוני, אתם מגלים מקום נוסף בו עשתה פירסינג.. הלחץ בראש, החרדה מציפה ואתם מתפרצים- "איך עשית את זה? ככה בלי לשאול אותנו? תורידי את זה מיד! אך בתכם מסננת כמה מלים , נכנסת לחדרה ובום… טורקת את הדלת.
זה לא קטע מסרט חדש. זה לגמרי החיים שלכם. של הורים למתבגרים.
המתח הלא פתור בין הרצון לתת לילדיכם אחריות ובין הפחד לשחרר ולאפשר עצמאות.
השאלה עד כמה לשחרר את החבל והפחד הגדול ממה שיקרה בעקבות זאת.
ההבנה בראש שהתהליך הוא טבעי אך הכאב החד שמרגישים בבטן מהפחד לאבד שליטה.
אחת התופעות הנפוצות בגיל ההתבגרות היא הפירסינג וצורות לבוש מוזרות וחריגות אותן קשה מאד להורים לקבל ובעטיין מנהלים ההורים מאבקים רבים עם המתבגרים.
זו זירה שנחשבת זירת ביניים- לא כזו שמלווה בתגובות חד משמעיות כמו סמים ואלכוהול אך גם כזו שמעלה שאלות לגבי מהו הגבול הסביר ומה התפקיד שלנו ההורים, כמה להרשות, כמה לאפשר למתבגרים לקבוע ולהחליט מה נכון להם וכמה להחזיק.
הורים רבים מגיעים לאימון אישי, קואצ'ינג, בשל הידרדרות היחסים בין בני הבית, בשל התחושה של איבוד השליטה וההשפעה על ילדיהם המתבגרים, בשל הרצון לשפר את התקשורת המלווה בתחושת חוסר אונים משוועת. הרבה פעמים כוללים היחסים השבריריים הללו קונפליקטים אשר חלקם היו מוצדקים וחלקם לגמרי מיותרים.
כשהיחסים פגועים מאד לא קל להחזיר את הגלגל אחורנית, אז איך נדע מתי נכון להציב גבול? איפה כדאי להתעקש ואיפה אפשר לוותר?
עד לא מזמן, אותה נערה מתבגרת הייתה לגמרי הילדה שלכם ולאט לאט אתם עדים לשינוי המתרחש.. פתאום יש לה דעות אחרות. היא לא מקשיבה. היא מתרחקת. היא מתחצפת. היא מתלבשת בצורה מוזרה ושונה.
מה עומד מאחורי הרצון של המתבגרים ללבוש בגדים מוזרים? לעשות פירסינג? קעקועים?
גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר. מעבר מילדות לבגרות.
ילדים תלויים בהורים שלהם ומחוברים לזהותם. בגיל ההתבגרות הילדים עוברים תהליך של עיצוב זהותם העצמאית הנפרדת ולשם כך מתנתקים ומתרחקים מהוריהם. המתבגרים מחפשים דרך להגדיר את עצמם כייצור נפרד. חלק מהגדרת " מי אני " נשענת בין היתר על "מי אני לא" והמתבגרים הם בפירוש לא כמו ה"זקנים"- ההורים שלהם. הם שונים. הם מורדים בהורים שלהם ובמה שהם מייצגים כדי לפתח את זהותם הנפרדת, הייחודית והעצמאית שלהם.
תהליך ההתנתקות מההורים מלווה בד"כ ביציאה נגד נורמות חברתיות ויכול להתבטא בדרכים שונות- בלבוש, בהתנהגות, בסירוב לקבל מרות וברצון להתנסות בחוויות חדשות. בעבר היה זה הצבע בשיער, העגיל באוזן והיום אחד הביטויים הוא הפירסינג.
במקביל להתרחקות מההורים מחפשים המתבגרים את קירבתם של בני גילם, קבוצת השווים, איתם הם מרגישים בנוח, מרגישים מובנים ושייכים.
ההופעה החיצונית השונה והחריגה עונה על כמה מהצרכים של המתבגרים : ההתרחקות מההורים והרצון למרוד בהם, רצונם להיות מקובלים ואהודים על חבריהם וכן החשיבות הגדולה שהם נותנים למראם החיצוני ולתגובות הסביבה ממנו.
נערים רבים מתקשים לקבל את מראם החיצוני החדש שמושפע מההורמונים ומלווה לעתים בהשמנה, בפצעי בגרות. אותם קישוטים מאפשרים להם להרגיש יפים יותר ומשפרים את הדימוי העצמי שלהם.
אחת הדרכים של הנוער לבטא את עצמו היא לקבל החלטות על מראהו, לבטא את אישיותו בדרך שמתאימה לו. בל נשכח, שבית הספר במסגרתו הנוכחית מחייב את התלמידים להסתגל למסגרת נוקשה, שלא מאפשרת ברוב המקרים לבטא יצירתיות ואינדיבידואליות והנה הפירסינג והלבוש השונה מאפשר להם לחוש מיוחדים וכן לקבל תשומת לב מהסביבה על המראה שלהם.
תהליך ההתבגרות של הילדים הוא תהליך לא פשוט הן להורים והן למתבגרים עצמם.
לא קל להורים לשחרר את החבל. לא קל לוותר על השליטה.
ההורים רואים בהופעה החיצונית הרבה יותר מאשר הופעה חיצונית ובמקרים רבים רואים בה סמל למה שעתיד לקרות, לו לא יעצרו את הרכבת.
הורים מפחדים מההידרדרות של ילדיהם, חוששים מהשפעה סביבתית רעה על הילדים, מפחדים לשמם הטוב כהורים. רבים מהם חיים בסרט רע של עתיד שעוד לא התרחש ושהם חיים אותו כאילו הוא כבר כאן. כל כך מפחדים ששמים את הגבול, בהרבה מאד מקרים, מוקדם מדי.
ההורים רוצים שילדיהם ילמדו אחריות מהי. מצפים מהם להתנהגות בוגרת אך מתקשים לאפשר להם להיות עצמאים. הדואליות הזו מתסכלת מאד את המתבגרים, שמקבלים מסרים כפולים ומבלבלים:
" תהיה אחראי על מעשיך" ובמקביל " אתה עדיין לא מבין!"
יורם וגלי הגיעו לאימון אישי, קואצ'ינג, אחרי תקופה ארוכה של מריבות עם בתם המתבגרת. הם היו מאד חרדים לבתם, העידו על תקשורת לא טובה ועל מאבקים יומיומיים עם הבת. המאבקים התחילו בכתה ט' כאשר היא ביקשה לעשות קעקוע קטן. תגובת ההורים הייתה מאד קיצונית והם התנגדו נחרצות לרעיון. אחר צהריים אחד, בזמן שהתכוננה ללכת לים, התגלה קעקוע קטן של פרח בגבה והאירוע לווה בצעקות ובכעס גדול של ההורים על כך שבתם עשתה כרצונה, לא הקשיבה והסתירה מפניהם את המעשה. בעקבות אותו מקרה התחילה שרשרת של ויכוחים שהחריפה מאד את היחסים. בתם החלה לעשות פירסינג בעוד מספר מקומות בגוף, היא עשתה קעקוע נוסף והחלה להתרחק מאד מהוריה.
איך ניתן להיות הורים אחראים ולהציב גבולות ועם זאת לשמור על יחסים תקינים ובריאים עם ילדינו המתבגרים?
המשימה העיקרית של ההורים היא מורכבת- מחד עליהם ללמוד לשחרר את החבל אך בהחלט לשמור על הקצה ביד שלהם. לאפשר לילד שלהם למרוד, להביע את דעותיו, לקבל החלטות ועם זאת להתוות דרך ולהציב גבולות.
הילדים המתבגרים זקוקים להורים חזקים, מכוונים ושומרים שיקנו להם בטחון, שייכות ואהבה בתקופה כל כך מורכבת בחייהם אך עם זאת זקוקים להתחשבות בצרכים המתפתחים והמשתנים שלהם.
כדי לעמוד במשימה המאתגרת חשוב שהורים ילמדו להבחין בין עיקר וטפל- לזהות מהם המצבים שעבורם הגבול הוא חד משמעי ומהם המצבים שלמרות הקושי שלהם לקבל אותם, הם מוכנים לעשות עבודה וללמוד לשחרר. ככל שההורים יגלו התנגדות למצבי ביניים ויהיו נוקשים יתר על המידה ללא יכולת להתגמש, כך הרצון של המתבגר שלהם למרוד יגדל. זהו טיבו של מרד.
כדי לשמור על תקשורת עם הילדים, להיות עם היד על הדופק, על ההורים להישאר מעורבים, לשמור על ערוץ פתוח. התנגדות מיותרת עשויה להרחיק את הנער עוד יותר ובמקרים קיצוניים כאשר היחסים בין ההורים לילדיהם מתדרדרים מאד, המתבגרים עשויים להתנתק לגמרי והפחד הגדול ביותר של ההורים לאבד שליטה מתרחש לנגד עיניהם. כאן היכולת של ההורים לתקן ולהשפיע קטנה וחוסר האונים של ההורים קשה מנשוא.
במקרים רבים , הורים נמצאים בתוך מערבולת של מאבקי כוח עם המתבגרים ומתקשים לראות את המצב לאשורו ולכן הפנייה לאיש מקצוע חיצוני ואובייקטיבי כמו פסיכולוג או מאמן אישי, מסייעת להם לזהות את דפוסי ההתנהגות ולשנות אותם.
במצבים בהם חשוב להורים להציב את הגבול על אף התנגדותו של הנער, הם לומדים להרחיב את קשת התגובות שלהם ולבחור בתגובה המקדמת ביותר, שהיא לאו דווקא להילחם בבנם המתבגר בדרך המוכרת להם. הורים לומדים לפתח שיח מקדם עם ילדיהם, לומדים לקחת פחות אישי את התגובות של ילדיהם, מחפשים דרכים יצירתיות להתמודדות עם המצב וכן לומדים לקחת אחריות על החלק שלהם ביחסים ולהתאמן על שינוי הרגלים ותגובות מעכבות.
למרות שכישורי החשיבה של מתבגרים מאד מתפתחים בשנים אלו, נוטים הורים רבים להמשיך את השיח עם ילדיהם כאילו היו ילדים קטנים ובכך מפספסים הזדמנות לשוחח עם ילדיהם על המחלוקות, להבין מה הסיבה שפועלים כפי שפועלים וגם אם הם מתנגדים למעשיהם לעשות זאת בצורה מכבדת שלא פוגעת בדימוי העצמי הכה שברירי של ילדיהם.
מתבגרים מרגישים מאד לבד וכל עימות חזיתי מרחיק אותם מהוריהם כשלעתים ניתן למנוע זאת על ידי התמודדות אחרת, מקדמת יותר, עם מרדנותם.
על ההורים לשאול את עצמם- איזה יחסים אנו רוצים ליצור עם ילדינו המתבגרים?
האם העימות הנוכחי הוא עימות הכרחי? מה הסיבה שאנו נכנסים למאבק כרגע?
מה עומד מאחורי ההתנגדות שלנו?
מהם המצבים בהם אנו מוכנים לוותר למרות שקשה לנו?
איך אנו תורמים למערכת היחסים הנוכחית עם ילדנו?
מה אם נשנה בהתנהלות שלנו מול בננו המתבגר יוכל לסמן לו שהוא יכול להתקרב אלינו? ועוד..
הרבה מאד פעמים בשל המריבות האינסופית שוכחים ההורים שילדיהם זקוקים להם. חשוב שהורים יקדישו לילדיהם זמן איכות נעים, זמן של קירבה, יעצימו אותם על החלקים החיוביים שלהם ויאפשרו להם לבטא את עצמם, גם כשהדרך שלהם שונה מהדרך של הוריהם.
חשוב להבחין בין תופעות נורמטיביות של מספר עגילי פירסינג או לבוש מעט חריג ומוזר ובין מצבי קיצון של הופעות מאד חריגות בכל קנה מידה או מצבים בהם נראה שיש השפעה שלילית ברורה על המתבגרים והם מתחילים ללכת צעד אחד רחוק מדי.
כאן, על ההורים לסמן גבול ברור ונוקב, לאסוף מידע מגורמים שונים שיכולים לסייע כמו מחנכת הכתה, חברים, יועצת בית הספר, פסיכולוג בית הספר, להיוועץ בהם כדי לבנות תכנית פעולה מותאמת למצב הקיים ולייצר אמירה חד משמעית ובמקרה הצורך פעולות חריפות, כדי להגן על ילדיהם מפני הידרדרות מסוכנת. אם המתבגר עומד מול סכנה ממשית מתקרבת, לעתים ישלמו ההורים מחיר של החרפת היחסים כדי להגן על ילדם מאחר וזאת כמובן האחריות מספר אחת שלהם!
גיל ההתבגרות היא תקופה והיא עוברת. חשוב לזכור שברוב המקרים הערכים שההורים הטמיעו בילדיהם יניבו פירות בגיל מאוחר יותר.
בינתיים, קחו אויר…ומצאו את הדרך למזער נזקים ולעבור את התקופה כהורים חזקים אך כאלה שיודעים גם מתי להרפות.