"אני נורא כועסת עליו ולא יודעת מה לעשות עם זה" אמרה לי ש'.
"הכעס ממש חונק אותי. לא נותן לי מנוחה."
ולמדתי במשך השנים להחניק אותו פנימה. רק שלא יראו. שלא יכעסו עלי שאני כועסת.
רק שלא יגידו עלי שאני לא בסדר.
שלא אאבד שוב את מקום העבודה שלי."
ואיך זה להרגיש ככה, שאלתי אותה?
איך זה להחניק את הכעס הזה פנימה?
"זה מרגיש כמו הר געש", ענתה.. "שעוד רגע מתפוצץ.."
"ואם תרשי לעצמך לרגע, להיות עם הכעס הזה, כאן איתי עכשיו.."
"אפשר לראות , אם זה מתאים לך, איך זה להיות איתו רק לרגע, בלי לנסות להזיז אותו.. ושתקתי ארוכות."
"בואי תראי אם את יכולה לתאר יותר את ההרגשה של הכעס הזה.."
אבל כעס הוא דבר מסוכן.. ענתה לי.. למדתי עוד מאז שאני ילדה, שאם אתן לו מקום, הוא באמת יכול להתפוצץ ושאני אתפרץ עליה.
למדת להחניק את הכעס. אם תתני לו מקום זה יתפרץ.
זה באמת שמר עליך כל השנים..
יש שם משהו שרוצה להתפרץ מבפנים ..אמרתי.
כן.. אבל אסור לי.. ענתה
ואולי.. יש אפשרות נוספת שאפשר לנסות אותה כעת.. ורק לרגע , כשאני ואת ביחד, לאפשר לכעס הזה להיות כמו שהוא רוצה להיות בגודלו האמיתי..
ואו.. לקחה נשימה עמוקה ושתקה..
ואז.. אחרי כמה רגעים של שקט והתכנסות פנימה אל תוך ההרגשה של הכעס, תיארה ש' את התחושה בתוכה … והופיע משהו חדש..
מאד עצוב לי וכואב לי , אמרה.. דמעות החלו לבצבץ בעיניה.
זה כואב …
זה כואב שם עכשיו.. זה כואב הרבה.. "
החלטתי להביא לכאן את ההתחלה של הפגישה עם ש' כדי להבחין בין תהליך אימון קלאסי לבין התחלה של התמקדות (focusing) והגישה של השיטה..
כשמגיע מתאמן קלאסי ומביא סיטואציה שבו הוא חש בכעס כלפי אדם מסוים אז בדרך כלל נרצה לברר מה הוא רוצה לעשות עם זה..
ואיך הוא מתמודד עם הכעס בצורה אפקטיבית..
פחות נתמקד ונשהה עם התחושה ובאיך זה בשבילו אלא נרצה לקדם אותו בהקשר למטרות שמציב לעצמו ונבדוק איך הכעס משרת אותו ואיך הוא היה רוצה להגיב.
בתהליך של התמקדות- נרצה להיות עם כל מה שעולה, בלי שיפוטיות, מתוך הכלה והכרה במה שעלה.
נרצה ללמד את המתאמן שלנו להיות עם מה שעולה ולהתייחס אליו.
הרבה שנים ש' למדה שכעס הוא דבר מסוכן ולכן לא הייתה מוכנה להיות בקשר איתו.
והוא נאסף עם השנים בתוכה, עד שממש מרגיש חנוק שם. שמחניק אותו מבפנים. היא משלמת מחיר כבד מאד ותחושות של עצב מלוות אותה תקופה ארוכה.
ונרצה לראות איך זה החנק הזה.. ומה יש שם..
ומה הוא רוצה לומר..
ומה יש מתחת..
ויש מתחת!
והמתחת הזה מנהל אותה כל השנים לא רק ביחסים עם אותו אדם אלא במערכת יחסים.
אז היא למדה להיות ממש בסדר עם העולם. כאילו בסדר. לחייך כאילו שום דבר לא קרה..
ואז ברגע שהחנק כבר לא מתאפשר ועולה על גדותיו.. היא באמת מתפרצת ומאבדת אפילו מקום עבודה.
כשמשהו בפנים צועק.. הוא צועק כי הוא רוצה שנתייחס אליו.
הוא רוצה שמישהו יראה אותו. את הדבר הזה שבפנים.
והיופי שבתהליך כזה, שמתאפשר להגיע למה שיש למטה.. ברבדים היותר עמוקים.
להביא לשם קבלה, אהבה, הכלה ולברר מה יש שם עוד שאולי רוצה להגיע.
ולאט לאט , כשזה מקבל את מה שזה זקוק לו, זה נרגע..
ואם רק נתייחס למערכת היחסים הספציפית ולא נאפשר לאותה ש' להיות עם מה שעולה, להתייחס למה שעולה, להגדיל את המיכל שלה כדי להתמודד יותר טוב, אז זה תהליך נקודתי, שיכול להיות מוגדר כהצלחה אבל בעיניים שלי , עשוי להיות חלקי בתמונה הכוללת.
התמקדות, focusing, מאפשרת חיבור עם מה שיש בפנים מתוך ידיעה עמוקה שהכול קיים שם בפנים , גם אם לא רואים אותו.
שתמיד יש עוד שמתהווה, אם רק נאפשר לו.
אם נייצר את התנאים המתאימים לאותו "עוד" להופיע.